וירא תשע"ט

"ואקחה פת לחם" – וכתוב "ואל הבקר רץ אברהם". אמר רבי אלעזר מכאן שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. ולהפך הרשעים"

(בבא מציעא, פ"ז, ע"א)

הקרב על עליית מפטיר יונה

מנחם, גבאי בית הכנסת "אוהל אברהם" היה בדרכו לתפילת ערבית בליל ז' תשרי. בדרכו הרהר במנהגו המשונה של דוד מזרחי לקנות את מפטיר יונה בתפילת מנחה של יום כיפור. למעשה, ככל שהרהר בכך, לא הצליח להזכר מתי מנהג זה התקבע, אך ברור לו שהדבר קבוע כבר לפחות עשר שנים. בעודו מהרהר בדברים, עלה לפתע רעיון במוחו של מנחם. רק אתמול ניגש אליו גזבר בית הכנסת, אדון לוי המבוגר ותינה בפניו על מצבו הכלכלי הקשה של בית הכנסת...

אמר ועשה. לאחר תפילת ערבית ביקש מחברו הטוב, משה, להישאר כמה דקות לשיחה קצרה. "משה, יש לי רעיון מצוין ואני חייב את עזרתך בביצועו" ביקש מנחם. "עד חצי המלכות" ענה משה "אולם אשמח לדעת במה העניין", הוסיף.

ומנחם אכן הסביר: "האם זוכר אתה את מנהגו המעניין של דוד מזרחי לקנות כל שנה את מפטיר יונה?" 

"אוהו, מי לא שם לב?" ענה משה. 

"ובכן, ברצוני שתעמיד פנים שברצונך לקנות עלייה זאת גם כן. כל שעליך לעשות הוא להעלות לדוד את המחיר בכל עת. לבסוף הוא ייתן מחיר יפה וגדול שיוכל למלא את קופת בית הכנסת בעוד כמה שטרות גדולות ויפות." 

משה חשב לרגע, תוך שמנחם דוחק בו, ולבסוף הסכים לעסקה הנ"ל. מנחם יצא לביתו שמח ומאושר מהרעיון הנהדר, ואילו משה יצא לביתו שמח, אך גם מסופק קמעה.

הימים עברו במהירות, ומבטיהם של משה ומנחם ניפגשו דקות ספורות לפני תפילת מנחה. משה קרץ לחברו הטוב, ומנחם חייך לעצמו חיוך מרוצה. 

מכירת העלייה החלה ודוד, בזריזות ראויה להערכה צעק "101 שקלים!" (גימטריא 'מיכאל'). לעומתו קרא משה "180! (עשר פעמים 'חי') " בתחילה, דוד לא שם לדבר, אך אט אט מחיר העלייה עלה והתנפח. בחלל בית הכנסת נשמעו הקריאות "900" "1000" "1050"... לפתע נשמעה קריאתו של משה "2000!", דוד שמע את המחיר וליבו התכווץ בקרבו. דוד כמעט שניסה את מזלו בפעם האחרונה, אך מול עיניו ראה את מבטה חמור הסבר של אשתו. 

לאחר כחצי דקה של שקט קרא מנחם "מכור!" כך הסתיימו להן 12 שנים של מפטיר יונה. 

לאחר המכירה משה ניגש למנחם הגבאי ולחש לו באזנו. "תשמע ידידי, אין לי מושג מה בדעתך לעשות לגבי עליית המפטיר. אולם, ברור הדבר שלא היתה לי כל כוונה אמיתית לקנות את העלייה. נראה לי שתצטרך להסתפק כעת באפס שקלים." אמר, וחזר למקומו.

מנחם היה מופתע. אמנם למנחם ולמשה היתה תוכנית אחרת, אך בכל זאת זכה משה בעלייה החשובה, וכי לא ראוי שישלם?

תשובה:

הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל:

משה חייב לשלם (הרב עובדיה גם הקפיד מאד על העוולה שבדבר).

ליתר ביאור: בזה שמשה הכריז שהוא רוצה לקנות את העלייה, הוא בעצם קנה את העלייה . לא יועיל למשה לטעון שלא התכוון ברצינות מכיון שאלו דברים שבליבו, ודברים שבלב אינם נחשבים דברים. מה שקובע הוא מה שעשה.

לגבי תחכום זה, להתחרות עם אחרים רק על מנת להעלות את מחיר העלייה, כבר היו דברים מעולם, כפי שמובא בגמרא במסכת סוכה (כט, עמוד א) " בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות, ואחד הדברים הוא "ועל שפוסקים צדקה ברבים ואינם נותנים". המהרש"א הסביר את מנהגן של אותם אנשים  וזה לשונו :"היינו שבעלי הבתים פוסקים צדקה מרובה ואינם נותנים כולה, שאומרים שלא היה דעתן לכך, אלא בשביל אחרים שיתנו נדבות כראוי".

הרי שכך עשו כבר בזמן הגמרא, וחז"ל גינו את הדבר מאד, ועונשן של מי שעושה כן גדול. 

לסיכום: משה חייב לשלם את הכסף שהתחייב, ומנחם ומשה עשו דבר מגונה מאד.

(ע"פ מעין אומר חלק י, פרק ו',סימן ז'. מה שכתבנו 'ליתר ביאור'- הם מתוך ביאורי המוציא לאור של מעין אומר)