ויגש תשע"ח

"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה"

רש"י: "ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (מו,כח)

התלבטות הנדבן העשיר

(ע"פ הספר "טובך יביעו")

מר לוי נהג לתרום באופן קבוע אלפי דולרים כל שנה לישיבות לחיזוק לימוד התורה. יום אחד, פנה אליו אדם, ושמו יוסי. יוסי סיפר למר לוי על הארגון שבו עובד שמטרתו קירוב רחוקים והחזרה בתשובה. הוא החל לתאר כיצד ארגון זה מאפשר הצצה לחיי תורה ומצוות לאנשים הרחוקים מתורה וכן מסייע מאד לרחוקים שמעוניינים בתמיכה ועזרה בחזרה בתשובה.
יוסי המשיך ותיאר באריכות רבה את החשיבות של עבודת הארגון. הוא אפילו שכנע את מר לוי שתרומה לאירגון לקירוב רחוקים חשוב פי כמה מתרומה לישיבות, שכן כאן הארגון גורם לאנשים שרחוקים משמירת מצוות לקבל על עצמם תורה ומצוות, לעומת הישיבות שרק מחזקות את הקיים.

מר לוי שמע את הדברים והחל לפקפק האם עושה נכון בתרומותיו הגדולות לישיבות. הרי ממילא הישיבות מלאות בבחורים ובאברכים. אולי עליו להעביר את הכספים מהישיבות אל ארגוני חזרה בתשובה?

מה יעשה מר לוי, האם ימשיך בנתינת תרומותיו לעולם הישיבות? או שמא ישנה את יעד כספיו וייתן את כספו לארגוני חזרה בתשובה כדי להפיץ את אור התורה בעם ישראל? או אולי ייתן חצי מהסכום לעולם הישיבות וחצי מהסכום לארגוני קירוב וחזרה בתשובה?

תשובה:

הרה"ג שטיינמן זצ"ל:

רוח החזרה בתשובה שמתגברת בשנים האחרונות אינה מגיעה משום מקום. רוח זו מגיעה מלימוד התורה הרציני של לומדי התורה בישיבות. לולא לימוד תורה זה, אנשים לא היו מגלים כלל עניין בקיום תורה ומצוות. לכן עליו להמשיך לתרום לישיבות ולחזק את עולם התורה בצורה זו. 

 

*****

סיפור על מרן הרב שטיינמן זצ"ל 

 (סיפור מתומצת מתוך ילדים מספרים על עצמם 9):

סיפור זה עוסק בילדה ושמה אלישבע החולה ב- CP. בהיותה בכתה ה', עברה אלישבע דירה וגם נכנסה לבית ספר חדש. לפני הגיעה לכתה הובהר לבנות שאלישבע היא ילדה מיוחדת ויש להתייחס אליה בכבוד על אף שונותה.

כשנכנסה לכתה הבינו בנות הכתה במה מדובר. אלישבע ישבה בכסא גלגלים וראשה היה מוטה מעט הצידה. כבר בהפסקה הראשונה החלו שתי בנות ללגלג עליה ולחקות אותה. גם אם היו בנות שחשבו למחות, מבטיהן

של הצוחקות הבהיר שלא כדאי לאף אחת לעשות כן, שמא יצחקו גם עליהן. וכך, מהר מאד, הפכה אלישבע לילדה מבוזה ומושפלת שכולן מחקות וצוחקות עליה.

המורה ניסתה לאיים, למחות ואף השעתה בנות בשל כך, אולם דבר לא עזר. הבנות המשיכו במעשה נורא זה. לאחר תקופה מסוימת, אלישבע הפסיקה לבוא לבית הספר. 

בוקר אחד נכנסה המורה לכתה והודיעה לבנות להוציא ספרי לימוד. מיד נזעקו הבנות "המורה, צריך להתפלל!" "גדול הדור אמר שאתן לא מתפללות" ענתה המורה והחלה ללמד. הבנות החלו זעות במקומן באי נוחות, כשכלל אינן מבינות מה קורה. כעבור דקות ארוכות עצרה המורה את הלימוד והסבירה. "כבר תקופה ארוכה אני חושבת מה לעשות עם התנהגותכן הנוראית כלפי אלישבע. אתמול הלכנו בעלי ואני לגדול הדור, לרב שטיינמן, וסיפרתי לו את הנעשה בכתה. כששמע זאת הרב, הניח את ראשו והזיל דמעות, לאחר מכן אמר בפסקנות שהקב"ה אינו מעוניין בתפילתן של בנות המתנהגות בצורה שכזו והורה לי לדלג על התפילה, כפי שאתן רואות". 

שמעו זאת הבנות והבינו את חומרת מעשיהן. בהפסקה הביעו הבנות חרטה על מעשיהן וכתבו מכתב התנצלות לאלישבע. 

למחרת חזרה אלישבע לכתה ובנות החלו מתייחסות אליה בכבוד, ואף גילו חברה נעימה ומקסימה.