פסח תשע"ח

בדיקת חמץ או השבת אבידה?

משה סיים את תפילת ערבית ומיהר לביתו על מנת להתחיל מיד בבדיקת חמץ. אולם בדרך לביתו נתקלה רגלו בחפץ שהיה מונח על המדרכה.

משה התכופף להסתכל על החפץ, ומה רבה הייתה תדהמתו כשהבין שהחפץ אינו אלא מצלמת צלמים משוכללת. הסתכל משה לכל עבר בכדי לנסות ולאתר את המאבד, אך לא ראה איש. גם מספר טלפון לא היה על המצלמה.

משה לקח את המצלמה בידו ומוחו החל לפעול בקדחנות. לפתע הוא נזכר שמדי פעם כשהוא עובר כאן הוא רואה אדם בערך בן גילו הולך עם ציוד רב של צילום דומה בדיוק לזה.. קרוב לוודאי שאיש זה הוא בעל המצלמה ומחפש כעת את מצלמתו!

מה יעשה? כעת יצטרך לערוך טלפונים רבים כדי למצוא את אותו אדם. האם יידחה את מועד הבדיקה עד שישיב את המצלמה? הרי המאבד ודאי מצטער מאוד על המצלמה שאבדה לו.

תשובה: 

הגאון הרב דוב ליאור שליט"א: מצוה בשעתה עדיף. עכשיו זהו זמן של מצוות בדיקת חמץ והבדיקה קודמת. (כמו שמבואר בביאור הלכה (סי' תלא ד"ה ולא יאכל) שקבעו חכמים זמן בדיקת חמץ לכתחילה בתחילת הלילה). לאחר שיקיים את מצוות בדיקת חמץ, יזדרז להודיע למאבד שמצא את אבידתו וישיב לו. יש להוסיף שבדיקת חמץ אינה צריכה לארוך זמן רב כל כך ולכן ניתן להתמהמה ללא חשש בזמן זה של הבדיקה.

לעומתו סובר הרב אביגדור נבנצל שליט"א שמשה צריך קודם כל להשיב את האבידה. השבת אבידה זו מצוה דאורייתא, ובדיקת חמץ זו מצוה דרבנן. לכן קודם יחזיר את האבידה ולאחר מכן יעשה בדיקת חמץ.   

*****

הבירות של אבא

שמואל חזר בתשובה לא מזמן. לקראת חג הפסח הוריו ניקו והכשירו את הבית כדת וכדין. בליל בדיקת חמץ החל שמואל בבדיקת הבית, אולם לפתע נתקל בקרטון הבירות של אביו. שמואל הבין כי אביו, שאוהב מאד בירה, מתכוון לשתות גם במהלך החג. חשב וחשב ולבסוף החליט להחביא את הקרטון בבית  חברו. בשקט ובזריזות יצא מן הבית עם הארגז המלא, וסחב את הארגז למקום שמור ומוסתר בביתו של חברו. רק אז יכול היה להמשיך ולסיים את הבדיקה שהתחיל קודם לכן. 

כבר באותו לילה שמע שמואל את אביו שואל את אמו האם ראתה את קרטון הבירות שרכש בשבוע שעבר...

למחרת, מוקדם בבוקר, ניגש שמואל לרב וביקש להוסיף את קרטון הבירות ברשימת מכירת החמץ   

האם נהג שמואל כדין כאשר החביא ומכר את הבירות של אביו שלא בידיעתו וללא רשותו?

תשובה: 

הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

שמואל נהג כדין ועשה בזה מצווה גדולה. 

ניתן ללמוד זאת מהמובא בספר חסידים. שם מסופר שהיה אדם שבניו גנבו לו את הנכסים. אחד הבנים ראה זאת והזהיר את אביו שכדאי שישמור את נכסיו כי האחים שלו גונבים ממנו. השתיק האב את בנו ודרש שיפסיק להוציא שם רע על אחיו. שאל הבן את הרב האם מותר לו לגנוב מאביו את הנכסים על מנת לשמור אותם מהאחים הגנבים. השיב הרב שמותר לו כיון שבזה הוא מציל את נכסי אביו. הרב הוסיף שבסופו של דבר כאשר הבן מחזיר את הנכסים לאביו, עליו לבקש מחילה מאביו ולהסביר לו מדוע הוא לקח.

לפי זה גם במקרה שלנו מותר לשמואל לקחת מאביו כדי שלא יחטא אבל לאחר הפסח יחזיר ויבקש מחילה. 

לעומת דבריו סובר הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א: 

אין היתר לבן לגנוב מאביו. אמנם רחל אמנו לקחה את התרפים של אביה על מנת להפריש אותו מעבודה זרה, אבל לא בטוח שזה היה מעשה טוב ונכון. מובא במדרשים שהיא נענשה על זה שגנבה מאביה אף על פי שכוונותיה היו טובות.

מעבר לכך, יש גבול כמה אדם צריך ויכול לעשות על מנת למנוע אחרים מעשיית עבירות. הרי אביו של שמואל אינו שומר תורה ומצוות והוא עושה איסורים נוספים, יותר חמורים, כמו חילול שבת. מדוע רק מאיסור חמץ הוא מנסה להציל את אביו מהעבירה? אולי יכלא את אביו וכדומה על מנת שלא יחלל שבת? וודאי שהוא לא יכול לעשות כן וזה לא בידו. זה רק יגרום לאביו לכעוס עליו ולא באמת יפריש אותו מהאיסור...

לסיכום: לדעת הרב יצחק זילברשטיין מצוה ששמואל ייקח מאביו אתה הבירה וימכור לגוי ויבקש מחילה לאחר הפסח, ולדעת הרב יעקב אריאל אסור לבן לגנוב מאביו, שאין זה ביכולתו ולא זו הדרך לקרב את אביו לתורה.           

*****

המוכר ששכח למכור את החמץ

סיפר הגאון הרב שלמה עמאר שליט"א רבה של ירושלים:

מעשה שהיה שנה-שנתיים לפני שהייתי הרב של תל אביב. בערב פסח התקשרו אלי אברכים משכונת "יד אליהו" בתל אביב, ושאלו על מיני- מרקט שהיה בשכונה שם, שהבעלים שכח למכור את החמץ לפני פסח. מה עושים עכשיו? ובשביל לדון בזה בהלכה שאלתי אותם: האם הוא ביטל את החמץ? אמרו לי: כן, הוא ביטל. אמרתי: עכשיו חול המועד, אני אעיין בזה ואח"כ אעלה למרן הרב עובדיה ע"ה (כי כל הדבר הקשה מביאים אליו), ונראה מה נעשה בזה. במוצאי שביעי של פסח (ליל המימונה שלנו) התקשרתי למרן הרב ואמרתי לו ששאלו אותי כך וכך, הרב שאל אותי כמו ששאלתי אותם: האם הוא ביטל את החמץ? עניתי לו: כן, והרב חוזר ושואל אותי: הוא ביטל את החמץ או לא? אמרתי לו: כבוד הרב, שאלתי אותם ואמרו לי שהוא ביטל. הרב חוזר ושואל: הוא ביטל או לא? ככה ארבע פעמים! אני חשבתי שאולי הטלפון לא טוב או שלא שמע אותי, כי אני חוזר ארבע פעמים על זה. בפעם הרביעית כבר נרתעתי לאחור, ואמרתי: אם הרב חוזר על זה יש דברים בגו. אמרתי לו: אני מבקש סליחה, אחזור לברר את זה. אמר לי הרב: טוב, תברר ותחזור אלי. מיד התקשרתי לאותם אברכים ששאלו את השאלה, אמרתי להם: מה עם פלוני? אמרו לי: אנחנו מחכים לתשובה. שאלתי אותם: תגידו לי הוא ביטל את החמץ? אמרו לי: הוא לא ביטל! אמרתי להם: אבל אמרתם לי שהוא ביטל, אמרו לי: טעינו בזה. אמרתי להם: אני לא יודע מה לעשות עכשיו, הייתם צריכים לומר לי את זה בהתחלה. אבל לא היה לי כח לספר להם את כל העניין. זה היה ממש רוח הקודש, כי הוא לא ידע על מה אני מדבר והוא חוזר ושואל כמה פעמים. חזרתי לרב ואמרתי לו: כבוד הרב, שאלתי ואמרו לי שהם טעו ובאמת הוא לא ביטל את החמץ. הרב ענה לי: אם הוא לא ביטל, הכל אסור וצריך לשרוף הכל. אבל בשביל למצוא אולי קולא בזה, אמרתי לרב: מדובר בכמות חמץ לפחות רבע מליון שקל, אמר לי: אפילו יהיה ארבע מליון צריך לשרוף הכל. אמרתי להם את הפסק בזה. והייתה סייעתא דשמיא בזה, כי האדם הזה לא היה שומר מצוות, אבל הוא ידע שבשכונה שם יש הרבה אנשים שומרים, וגם אלה שלא נקראים "דתיים" לא יאכלו דבר של איסור, אז למחרת הוא קרא להם שיעזרו לו להוציא את כל החמץ ברחובה של עיר, והעלו את הכל באש, וככה התקדש שמו יתברך.