ליל הסדר תשע"ח

ליל הסדר בשטח האויב

דוד הוא לוחם ביחידה מובחרת שרגילה לפעול עמוק בתוך שטח האויב. יום אחד קיבל דוד פקודה שהיום ייכנסו ויסתתרו בתוך שטח האויב למשך כמה ימים. הימים היו ימי ערב פסח, ולכן שאל את מפקדיו לכמה זמן עליו להיערך. המפקד אמר שאין לו הערכה ברורה, אך נראה כי יהיו שם לפחות שבוע ימים. לפיכך, ארז דוד לעצמו מצה ובזריזות התארגן ליציאה. 

  כאשר נכנסו לשטח והגיעו למקום בו היו צריכים לתצפת על כוחות האויב, נפגש דוד עם קבוצת חיילים נוספת שהיו גם הם בפעולה במקום. לפתע ראה את רבו מהישיבה בתוך החיילים. מה רבה היתה שמחתם של השניים. בין תצפית אחת לשניה היו השניים לומדים יחד מתוך עונג רב.

  ערב פסח הגיע, ואתו הגיעה גם הפקודה שהם נשארים במקום עוד שבוע. דוד שמח שלפחות מצה אחת תהיה לו. אולם כאשר הביט בפניו של רבו, ראה שרבו מצטער צער רב. "מה קרה?" שאל דוד. "מילא איני יכול לחגוג עם משפחתי, כי אני עומד על המשמר למען עם ישראל" ענה הרב, "אך אפילו מצה אחת אין בידי!". 

  דוד ניגש לתיקו וביקש להביא לרבו את המצה היחידה שהייתה ברשותו. אולם כאן החל להתלבט. במצה שברשותו יש כזית אחד בלבד. אם יביא לרבו את המצה, יפסיד דוד את המצווה. אולם מצד שני, כך יזכה לכבד מאד את רבו ולזכותו במצוות כזית מצה. ואולי מצוות המצה של רבו גדולה לאין שיעור ממצוותו שלו? 

תשובה:

הרה"ג אשר וייס שליט"א: 

  בספר לב חיים (סי' צא) דן לגבי אחד שהייתה לו ציצית ולרבו לא הייתה, ונתן לו התלמיד את הציצית שלו, והאריך והסיק שלא נהג כהוגן. הטעם הוא שאדם צריך לדאוג קודם כל למצוותיו של עצמו, ואין לאדם לחטוא בשביל שיזכה חברו, וכמו כן אסור לו לוותר על מצוותיו בשביל אחר. (כעין דבריו כתב בשערי תשובה סי' תפ"א לגבי שנים שהיו מהלכין בדרך ויש ביניהם כזית מצה, שהאדם צריך לדאוג לעצמו. וכמו שאמר רבי עקיבא לגבי קיתון של מים שהאדם ישתה בעצמו שחייו קודמים, קל וחומר לגבי חייו הרוחניים שהוא קודם ע"ש בדבריו).  

  ולעניות דעתי נראה שאם כוונת התלמיד טהורה ומתכוון לשם שמים ליתנו למי שגדול ממנו, רשאי לוותר על המצווה שלו על מנת ליתן לרבו, שהמצווה תתקיים על ידי גדול ולא על ידי קטן. מה עוד שהוא מקיים מצוות כבוד רבו. גם במצוות ראוי לאדם להיות טוב עין (ראה פירוש הגר"א למשלי כב,ט על הפסוק "טוב עין הוא יברך").

  כעין דברי הרב אשר וייס פסק הרה"ג נבנצל שליט"א  שיכול לתת לרבו. מה הנפקא מינה מי יקיים את המצווה, הוא או אחר. העיקר שמישהו יקיים.

לסיכום: לדעת ספר לב החיים אסור לו לתת לרבו, מפני שבכך הוא יבטל את המצווה שלו. ולדעת הרב אביגדור נבנצל והרב אשר וייס מותר לו להיות טוב עין ולתת לרבו.  

*****

"ונוהגים שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן, כי ליל שמורים הוא מן המזיקין":
(רמ"א סימן תפא, סעיף ב)

שמירה על תכשיטים בפסח

חגי הוא מוכר יהלומים במקצועו. באופן קבוע נמצאים בביתו יהלומים מסוגים שונים. ערב אחד הרים טלפון בהול לחברו, דוד. "דוד יקירי, אימי חולה מאד וקיבלתי עכשיו טלפון מאחותי שבאנגליה שכדאי שאגיע בזריזות. יש לי טיסה עוד שעה ואין לי אפשרות להגיע ולהשאיר את היהלומים בכספת שבבנק. האם תוכל לשמור על היהלומים שנמצאים אצלי כעת עד שאחזור בעז"ה?"

  דוד האזין לדברי חברו ונענה מיד. תוך כמה דקות דפק חגי אצל דוד ובידו מזוודה מיוחדת נעולה היטב. דוד חיבק את חברו וברכו בנסיעה טובה וברפואה שלימה. השניים נפרדו בידידות ודוד מיהר לשים את המזוודה במקום שמור.

  הימים היו ימי ערב פסח, והחג ההולך ומתקרב הביא על בני הבית התרגשות גדולה.

בבוקרו של י"ד בניסן, ערב החג, קיבל דוד טלפון מחברו שמעבר לים שאימו אינה במצב טוב, ושהוא מעדיף להשאר איתה בחג. "הסר דאגה מליבך" אמר דוד "היהלומים שמורים היטב". וכך נפרדו בברכת חג כשר ושמח.

  לאחר הסדר הנפלא נפרדו בני הבית מאורחיהם והילדים התפזרו לחדריהם. דוד, שרגיל לנעול את דלתות ביתו, לא נעל אותם באותו הלילה, שכן מובא במגן אברהם בשם המהרי"ל שלילה זה הוא ליל שימורים ונוהגים ישראל שלא לנעול את הבתים כי הקב"ה שומר שמירה מיוחדת בלילה זה.

  דוד התעורר כהרגלו לתפילת ותיקין אולם מה רבה היתה תדהמתו כשירד לקומת הכניסה. הרצפה הייתה מכוסה בפריטים שונים מפריטי הבית, וניכר בברור שהגיעו לבית אורחים לא קרואים במהלך הלילה. כאשר הסתכל סביב נחרד לגלות שכל כלי הכסף אינם. מיד מיהר למקום שבו הסתיר את המזוודה אך לצערו גילה שגם את החדר הזה הפכו הגנבים והמזוודה עם כל תכולתה נלקחה!!!

  האם חייב דוד לשלם לחגי כשומר שפשע בשמירתו או שמא כיוון שהוא סמך על ה' שלא יבואו גנבים בליל שימורים הוא פטור? 

תשובה:

הרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל:

דוד חייב לשלם לחגי את מלוא הסכום של התכשיטים. הוא פשע בשמירתו. זהו דבר ראוי ונכון שאדם יקיים את דברי המהרי"ל לעצמו, שלא ינעול את דלתות ביתו (במקום שאין מצוי היזק), אך אדם שקיבל אחריות של שמירה על חפציו של אחר, אל לו להשאיר את דלתות ביתו פתוחות ללא רשות מפורשת של בעל החפץ.