קרח תשע"ח

"הבדלו מתוך העדה"- מכאן שיש לומר דברים שבקדושה במנין עשרה אנשים.

 (גמרא מגילה כג:)

מנין של מחללי שבת

(מתוך אגרות קודש כרך יא ג'תרמד)

החסיד רבי נפתלי היה בדרכו לתפילת שחרית של שבת בבית מדרשו של רבו, האדמו"ר מלובביץ. כל הדרך הרהר בתפילה המיוחדת שמחכה לו עם הרבי והחסידים הרבים. בעודו שרוי בהתלהבות מהתפילה הקריבה, שמע לפתע קריאה מאחורי גבו "רבי יהודי, בא עזור לנו". רבי נפתלי עצר, הסתובב וראה מולו יהודי פשוט הפונה אליו "רבי יהודי, בבקשה תעזור לנו בהשלמת מניין".
הוא הסס, אך עדיין פנה אחרי האיש. בכניסתו לבית הכנסת ראה שיש במקום כתריסר אנשים. הללו שמחו לראותו והתחננו אליו "בבקשה רבי יהודי, אנו מבקשים כי תשאר עמנו ותהיה חזן לתפילת שבת. אנו ממהרים מאד להמשיך ליום העבודה ורוצים שאתה תהיה החזן. לא מתאים שמחלל שבת כמונו יהיה חזן".

רבי נפתלי לא ידע מה לעשות. מצד אחד, להתפלל במניין עם מחללי שבת? מצד שני, יהודים פשוטים אלו, מחללי שבת, מבקשים ממנו להצטרף אליהם למניין וכיצד לא ייענה לבקשתם, שמא אם יסרב לבקשתם הם לא יתפללו כלל.

רבי נפתלי התלבט מעט, תוך כדי שהללו מאיצים בו להתחיל כבר בתפילה שהרי הם ממהרים להגיע לעבודה... רגעים מועטים אחר כך פנה לכיוון התיבה והחל בתפילה עם רגשות מעורבים.

האם נהג כהוגן? או שמא היה עליו לסרב לבקשתם המוזרה? 

תשובה:

הרבי מלובביץ:

טוב שהתפללת איתם. אין דעתי נוחה מקנאות שלא במקומה. 

הטעם הוא שלפי משמעות הסיפור אם לא היית מסכים להיות שליח ציבור והיית עוזב את המקום, המניין יתפרק וקרוב לוודאי שחלק גדול מהמתפללים לא יתפללו כלל. לכן עדיף לוותר על מידת החסידות שלך להתפלל במניין שכולם שומרי שבת, בשביל לדאוג לטובת האחרים [1]. 

ובענייננו יש לצרף עוד שני נימוקים:

א) אמנם מבואר בשולחן ערוך (יורה דעה, ב, ה) שמי שמחלל שבת בפרהסיה אפילו שעושה זאת להנאתו (לתיאבון) ולא להכעיס את בוראו דינו כגוי ושחיטתו פסולה, אבל באחרונים שם מבואר שלא כל סוג של חילול שבת הופך את דינו לגוי. (כנראה כוונת הרבי למה שמובא בפתחי תשובה שם שיש אומרים שדין זה הוא רק במלאכות שאסורות מהתורה, ויש אומרים שרק במלאכות קרקע). ויש אומרים שרק מי שמחלל שבת בפני עשרה מישראל. 

ב) אם לא היה ממלא את בקשתם להתפלל איתם הדבר היה נחשב בעיניהם כאילו הוא דוחה אותם לחלוטין. היה בזה מעין חילול השם.

לסיכום: רבי נפתלי עשה טוב שהתפלל איתם. 

מקורות נוספים – במשנה ברורה (סימן נה,ס"ק מו) פסק שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ואינו מצטרף למנין. אמנם הגאון הרב אשר וייס שליט"א האריך להוכיח בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן י) שבזמננו דינם של מחללי שבת בפרהסיא בימינו הוא כ'תינוקות שנשבו', ואין דינם כגויים. בין השאר הוא הביא את סברת ה'בנין ציון' שפעם מי שחילל שבת בפרהסיא הראה בעצמו שהוא כופר בקב"ה. היום בדור תהפוכות המצב שונה, ויש הרבה אנשים שנוסעים ברכב בשבת ומצד שני מדליקים נר שבת ועושים קידוש וניכר שאינם כופרים בקב"ה.

 עוד הוסיף הגאון הרב אשר וייס: "וידעתי שיש אומרים שבזמנינו, עידן התקשורת ההמונית, שאין לך אדם שאינו יודע שמצווים אנו עפ"י תורתנו הקדושה בשמירת השבת שוב אין לך תינוק שנשבה אלא כל המחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר. אך לענ"ד היא הנותנת, ואדרבה, ומסתבר שבזמנינו שכלי התקשורת נותנים תמונה מעוותת ושלילית של שומרי גחלת הדת ומסיתים נגד הדבקים בתורה, והחינוך הנכרי משריש בלב התינוקות זלזול מוחלט בכל קדשי ישראל, מסתבר יותר שדינם כתינוקות שנשבו, כדעת החזו"א שאין גדר זה תלוי בידיעת המצוות אלא בהכרה ובחינוך".

עוד עיין במשנה ברורה מהדורת "דרשו" שיש דעות שסוברות שלהלכה אין מצרפים אותם למניין.

[1] אומרים לאדם שיחטא חטא קל בשביל להציל את חבירו מחטא חמור. ואף שיש אומרים שזה רק אם במקום שלו יש חלק בחטא חבירו, אז עליו גם לחטוא חטא קל על מנת להציל את חבירו מחטא חמור, אבל בענייננו מדובר במידת חסידות ולכל השיטות עדיף לוותר על מידת החסידות שלך בשביל להציל את חבירך. (עיין תוספות שבת ד.  ד"ה 'וכי' פירוש ריב"א, ור"ח שם בשם יש אומרים ורמב"ן שם בתירוץ השני). 

*****

 

"ויקהל עליהם קרח" - רש"י: בדברי ליצנות

כשהרבי לא עיוות את פניו

(ע"פ הספר Rebbe מבוסס על ראיון עם משה)

שלמה נפצע בהיותו חייל. בעקבות פציעתו הקשה פניו התעוותו והדבר היה ניכר לכל.

פעם אחת, בעת הליכתו ברחוב ראהו משה, ילד קטן כבן 11. משה ראה את פניו של שלמה והחל לצחוק וללעוג לו בקולי קולות. שלמה נפגע עד עמקי נשמתו.

18 שנים לאחר אותו מעשה משה היה בדרכו למקום עבודתו כאשר ראה מולו את אותו האיש שצחק עליו לפני 18 שנה. פתאום, נזכר במעשיו כילד והתמלא חרטה ובושה גדולה. מיד ניגש לשלמה: "סליחה אדוני, הזוכר אתה שלפני כעשרים שנה עברת ברחוב הרצל וילד צחק על מראה פניך?" "אכן" ענה לו שלמה בכעס, "ומה רצונך?" "אני הוא אותו הילד" השיב משה, "וברצוני לבקש ממך סליחה ומחילה". "לא אסלח לך לעולם!" ענה לו שלמה ופנה ללכת "אני מתחנן בפניך שתסלח לי" המשיך לבקש משה, אך שלמה עמד בסירובו והמשיך בדרכו.

משה הבין כי זוהי הזדמנות שלא תחזור והחל לרוץ בעקבותיו "בבקשה ממך אדוני, עשיתי מעשה של שטות בהיותי בן 11, בבקשה סלח לי. כואב לי כל כך על מעשה זה..." המשיך משה. ניכר היה ששלמה שוקל את בקשתו של משה בכובד ראש, צעדיו נהיו איטיים יותר, ומשה נשא תפילה חרישית בליבו שהאיש יסלח לו על מעשהו הנורא.

שלמה האט את צעדיו עד שנעצר במקומו והסתובב לכיוונו של משה "אסלח לך על מעשיך הנורא שפגע בי כל כך, אך בתנאי אחד: תקשיב לסיפור שברצוני לספר לך כעת והעבר אותו הלאה למשפחתך ולחבריך."

השניים התיישבו על ספסל ושלמה החל לספר:  אני מספר לך את הסיפור הזה כי אני רואה שאתה חסיד חב"ד וחשוב לי שתדע מי היה הרבי שלכם, איזה אדם מיוחד היה.

כפי שאתה רואה, פני מעוותות מאד. כשהייתי חייל נקלעתי למארב קשה של מחבלים ונפצעתי באופן קשה מאד. שבועות רבים התנדנדתי בין חיים ומוות, עד שהקב"ה הכריע לחיים. אולם, הקושי הגדול שלי היה כאשר הסתכלתי במראה לראשונה לאחר הפציעה. לפתע ניבט אליי מהמראה פנים לא מוכרות ומפחידות נורא. לא ידעתי מה לעשות. במשך שבועות רבים לא העזתי להראות פני ברבים עד שהבנתי שהקב"ה נתן לי נסיון והחלטתי כי אעמוד בו בגבורה.

מעת לעת הייתי מגיע לארה"ב, לבית מדרשו של הרבי מלובביץ ומתחזק מהאווירה והקדושה שבמקום. שמעתי שבדרך כלל היה הרבי מסתיר את פניו בסידור כדי שהחסידים יתרכזו כל אחד בתפילתם ולא יסתכלו בפניו של הרבי. אולם, לא זכיתי מעודי לראות את הדבר הזה. בכל פעם שהגעתי היה הרבי מקפיד שלא להסתיר פניו בשעת התפילה. כל זאת בכדי שחלילה לא אחשוב שהוא מפחד להביט בי ובפנים המעוותות שלי.

"אנא" סיים שלמה את דבריו "זכור מי היה הרבי שלך, איך הוא שם לב בכל פעם שהגעתי והקפיד שלא אתבייש ולו במעט. ספר סיפור זה לאחרים בכדי  שידעו כולם כמה חשוב להזהר בכבוד כל אדם, ובמיוחד בכבוד אנשים כמוני."

משה שמע את הדברים כאשר דמעות זולגות על פניו. הוא הבטיח לשלמה כי יעביר את הדברים הלאה ויספר את הדברים מעל כל במה אפשרית. השניים נפרדו בידידות ובחיבוק אוהב.

כפי שהתחייב, משה סיפר את הסיפור פעמים רבות. מדי פעם, כששלמה ומשה היו נפגשים היו מתחבקים ומתעניינים בכנות ובאהבה זה בשלומו של זה.