"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע"
(משנה מסכת אבות פרק ה)
ארון פח
שרה יצאה החוצה כדי להוציא את האשפה. ליד הפח היו מונחים חלקי ארון מפורק. "נמאס כבר, כמה אפשר לסבול את הבלגן והלכלוך בבניינינו היפה והנעים?!" הרהרה לעצמה בכעס. בעוד הכעס עולה ומפעפע בה, הוציאה את הנייד ומיהרה לצלם את מראה פח הזבל. לאחר מכן שלחה בקבוצת הווצאפ של הבניין את ההודעה הבאה: "נמאס מהלכלוך והזבל. אנא הקפידו על מראה הבניין ומראה הפחים. לי נמאס!!!" וצירפה להודעה את התמונה.
בעלה של שרה ראה את ההודעה ומיד אמר לה: "שרה, את מזהה שהארון הוא של משפחת לוי? בטח הם נורא ייפגעו. הרי כל מי שקצת מכיר אותם יודע שזהו הארון שעמד בסלון ביתם כל השנים. עכשיו כולם ידברו על כמה שהם לא מסודרים. "האמת שלא זיהיתי, אבל ממש כבר לא אכפת לי" אמרה שרה, עדיין כעוסה. "נמאס לי כל כך ממראה הבניין. בכל פעם שאני עוברת ליד הפחים אני מוצאת שקיות ולכלוכים המקבלים את הבאים. כבר ביקשתי עשרות פעמים מכולם שיקפידו יותר על הניקיון. ממש לא נעים שזה המראה שמקדם כל אחד שמגיע לביתנו". בעלה של שרה הבין אותה לגמרי. גם הוא סובל מאוד ממראה הפחים, אך עדיין- האם מותר בגלל זה לפגוע במשפחת לוי?
תשובה:
הגאון הרב דב ליאור שליט"א:
אין לפרסם את התמונה של הארון שנזרק, כי הדבר עלול לבייש את מי שעשה את זה. שרה יכולה לשלוח הודעה לחברים שזו תופעה שחוזרת על עצמה והיא מבקשת שהדבר לא יחזור על עצמו. אבל אין לפרסם את התמונה שעלולה לבייש מישהו.
לעומת זאת במקרה שונה אם שרה יודעת מי עשה זאת והיא ביקשה ממנו כמה וכמה פעמים והדבר חוזר על עצמו ושרה לא רואה דרך אחרת, אז יש מקום לפרסם את התמונה כברירת מחדל וכאילוץ על מנת להעמיד את הסדר, וזה כל מה שבידינו לעשות.
כעין שמצינו במסכת בבא בתרא שאם מישהו נכנס לקרקע של אחר, מותר להודיע "פלוני גזלן ומשתמש בקרקעי בגזלה".
הכלל הוא "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". אם הזהיר ואין מענה מותר לפרסם בלית ברירה.
*****
"ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך זה שלש רגלים - הרי שצער בעלי חיים מהתורה"
(ספר חסידים, אות תרס"ו)
החתול שבא לטרוף את הציפור
דני ואיציק עמלו רבות על תכנון הטיול. סוף סוף התחילה חופשת הקיץ והשניים יצאו לטיול המיוחל. לאחר נסיעה ארוכה מצאו עצמם השניים הולכים בתוך תוואי הנחל. השניים עצרו לארוחה קלה, תוך שהם נהנים מהנוף הפרוש לנגד עיניהם.
לפתע קורא איציק לדני: "היי, אתה רואה את הציפור הזאת, מעניין למה היא לא זזה. "על הסלע עמדה יונה ולא זזה. ניכר היה שהיא רוצה לעוף, אך במבט מעמיק ניתן לראות שכנפה שבורה. בעודם מביטים בה, ומתלבטים כיצד והאם לעזור לה, סינן דני לאיציק "תראה!" והצביע על חתול שישב בקרבת מקום. "נראה לי שהוא הולך לטרוף אותה" לפני שהשניים הספיקו לעשות משהו, החל החתול להתקרב ליונה...
האם עליהם להבריח את החתול מפני צער בעלי חיים או שמא יניחו לבעלי החיים לנהוג כפי טבעם?
תשובה:
הגאון הרב שמעון סופר זצ"ל[1] כתב בספרו 'התעוררות תשובה' (חושן משפט, סימן לז) שמצווה להציל את הציפור מידי החתול, ואם יש צורך מותר ואף מצוה להרוג את החתול כדי שלא יוכל לרדוף עוד אחרי הציפור. זה לא שונה מאדם שרודף אחר חברו להורגו, שמצווה על כל אחד להרוג את הרודף. אף שזה טבעו של החתול, עדיין יש לנו לחוס על הנרדף.
הגאון הרב דב ליאור שליט"א אף הוא סבור שמצווה להציל את הציפור מיד החתול הרודף. אבל זהו רק מידת חסידות ולא חובה.
מכל מקום העיר הרב ליאור שאם אין לו אפשרות להציל את הציפור בלי להרוג את החתול אין להרוג את החתול. דין רודף נאמר לגבי אדם ולא לגבי חיות. אין עדיפות לחיים של הציפור יותר מחייו של החתול. הרי לא מדובר שהחתול מזיק לבני אדם, אלא שהוא טורף יונה כפי טבעו. דברי ההתעוררות תשובה הם חידוש ולא נראה כדבריו.
הגאון הרב נבנצל שליט"א גם פסק שמצוה להציל את הציפור. [2]
לסיכום: מצוה להציל את הציפור. ולדעת ההתעוררות תשובה אף יש להרוג את החתול על מנת להציל את היונה, אך לדעת הרב ליאור אין לעשות כן.
[1] היה מגדולי הונגריה נכדו של החתם סופר ובנו של הכתב
סופר, ונרצח בשואה בגיל 95, הי"ד. בכל עמוד בספר שלו כתב מרוב ענוותנותו
"אין לסמוך על הפסק הזה הלכה למעשה". הגאון הרב אשר וייס שליט"א
אמר בדרך צחות שהוא חולק על כל עמוד בספר הזה כי לדעתו ניתן לסמוך על פסקיו.
[2] אמנם היה ניתן להבין שהפסק הזה עומד בסתירה
לדברי הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בשלחן שלמה (סימן שה סעיף יט אות יד)
שנשאל אם מותר להוציא בשבת דגים קטנים מאקווריום כדי שהדגים הגדולים לא יאכלו
אותם, שהרי יש פוסקים שמתירים איסור מוקצה משום צער בעלי חיים. והשיב שאסור להוציא
את הדגים הקטנים גם לשיטת המתירים איסור מוקצה משום צער בעלי חיים. ואחד הטעמים
הוא שדרכם של דגים שהגדול בולע את הקטן, אפשר שאין בזה משום צער בעלי
חיים. מכל מקום סבור הגר"א נבנצל שאין סתירה, שאף שמצווה להציל את החיה
הנרדפת, מכל מקום אין להתיר איסור מוקצה בשביל זה.
*****
ככלב השב... ומשיב טובה
יום אחד, יצאה מביתה הרבנית חיה מושקה שניאורסון (אשתו של הרבי האחרון מחב"ד) כדרכה מדי בוקר, כדי להוציא את הדואר, אולם האדמה הייתה מכוסה שכבת קרח דקה, וכך היא מעדה והחליקה ומצאה את עצמה שרועה על הקרח עם כאבים עזים בשתי ידיה. הרבנית ניסתה בכל כוחה לקום, אך הכאבים היו חזקים מדי, והיא נשארה שרועה כך על האדמה הקפואה, כשאיש אינו נראה בסביבה.
ומי היה כלב זה? כלב רחוב זה היה מסתובב בסביבת ביתם של הרבי והרבנית מלובביץ' והיה נובח בקולי קולות. הרבנית הייתה שומעת אותו ומרחמת עליו. וכך, מדי יום במשך תקופה ארוכה, הייתה מוציאה לכלב ארוחה ומשביעה את רעבונו.
משראה הכלב את הרבנית שרועה כך על האדמה הקפואה, התכופף לכיוונה, וכך הצליחה להניח את ידיה סביב צווארו של הכלב. הכלב התקדם עם הרבנית באיטיות לכיוון הבית עד שהצליחה להיכנס ולחייג לעזרה.
(כך סיפרה הרבנית מלובביץ לבת דודתה הדסה קרליבך- "The Rebbe", עמ' 364)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה