אכזבה במסיבת בת המצוה
(תודה לבעלה של אילה (שם בדוי) שמסר לי את הסיפור עם תשובת הגאון הרב יעקב אריאל ששלח לו ואת תשובת הגאון הרב אשר וייס שענה לו בעל פה)
השעה היתה שעת לילה מאוחרת, האולם כבר כמעט התרוקן ואחרוני המוזמנים יצאו זה מכבר מהמקום.
גם אילה, צלמת האירוע, כבר כמעט סיימה להכניס את הציוד לרכבה ועמדה לצאת. הורי בת המצווה ניגשו אליה שוב להודות לה וסיכמו על יום לאיסוף הצילומים והאלבום.
למחרת, התיישבה אילה והחלה לעבור ולערוך את הצילומים מליל אמש. אולם, אבוי!!!! כאשר הדליקה את המצלמות נראו צילומים בודדים בלבד! אילה עברה על הדברים שוב ושוב. כיבתה את המכשירים והדליקה, אולם הדבר חזר על עצמו. ליבה החסיר פעימה- רוב הצילומים שצולמו אתמול בלילה נעלמו כלא היו! אילה ניסתה לתקן ולשחזר את הדברים, אך ללא הועיל. הפתרון היחיד שנשאר בידה הוא לשלם הון עתק למומחה (כמה אלפי שקלים) שככל הנראה יוכל לשחזר את הצילומים.
אילה לא ידעה מה לעשות. כיצד תספר למשפחה על הטעות האיומה? ומה בנוגע לכסף- האם חובה עליה לפצות את המשפחה על הצילומים האבודים? או שמא חובה עליה להפסיד כסף רב ולשלם למומחה שישחזר את הצילומים? מה תעשה?
תשובה:
הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א:
אילה לא גרמה נזק ממוני לכלת בת המצווה. הסרט שייך לצלמת. אולם, מכיוון שהיא גרמה לה צער ועוגמת נפש על הצילומים שאבדו מן הראוי שתפצה את המשפחה בפיצוי כספי מסוים.
כעין זה מצינו בתשובת המהרי"ק (סימן קסג) שכתב לגבי מנהג שמתחייבים מראש שאם אחד מהצדדים מבטל שידוכין עליו לפצות את הצד השני על עוגמת הנפש שנגרם. המהרי"ק מבאר שעוגמת נפש זה דבר משמעותי ולכן התנאי הוא מחייב ותקף ואינו נחשב כ'אסמכתא', ותנאי שאינו רציני. (אמנם הוא דיבר כאשר היה התחייבות בין הצדדים על פיצוי אבל למדנו מדבריו את העיקרון של חשיבות טענת 'עוגמת נפש').
סוף הסיפור: אילה פנתה למשפחה והתנצלה על התקלה האיומה. היא הציעה לפצות אותם בכך שתכין קליפ מיוחד לכבוד כלת בת המצווה. כלת בת המצווה שמחה והתרגשה מאד והוסיפה: "הרי ממילא אירוע בת המצווה יצא "על הפנים", ועדיף לי קליפ מאשר הסרט. גם זו לטובה!"
[1] כעין דבריו השיב הגאון הרב אשר וייס
שליט"א: "בחושן משפט אינני רואה מקום לחייב את אילה אבל אילו מקרה זה
היה מגיע אלי לבית דין הייתי אומר לה לתת פיצוי מסוים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה