נח תשע"ח

"כי מלאה הארץ חמס"

רש"י: לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל

בד בדוי

(על פי חשוקי חמד שבת דף קטז עמוד ב)

סיפור זה התרחש בגרמניה לפני כ-330 שנה.

חייים, שמואל ודוד היו סוחרי בדים לפרנסתם. בשעות הערב היו נפגשים לאחר תפילת ערבית ללימוד משותף עם רב שמחה. 

מטבע הדברים, כיוון ששלושתם היו סוחרי בדים בעיירה לא גדולה במיוחד, היתה תחרות קשה ביניהם. דאגת הפרנסה גרמה להם לשכוח את הישרות הבסיסית, ועם הזמן כל אחד ניסה לגנוב את לקוחותיו של האחרים בכל דרך שרק יכלו. חיים היה אומר לציבור ששמואל ודוד מוכרים את סחורתם במחיר הרבה יותר גבוה משוויה האמיתי. שמואל היה מגיע בסתר לחנותו של חיים ואומר ללקוחות הפוטנציאלים שלו שלא כדאי להם לקנות אצלו כי הבדים שהוא מוכר מתבלים תוך זמן קצר וכן הלאה.

ערב אחד, בעודם מתקוטטים על ענין השגת הגבול וגניבת הלקוחות שביניהם, הציע חיים שרב שמחה יהיה המפשר והמגשר ביניהם. הללו התדיינו מעט והחליטו שזהו פתרון מצוין.

רב שמחה קיבל את הבקשה, אך ביקש שישלמו לו שכר על הבוררות והפסיקה בכל מריבה שתקום.

הסידור נראה כעת מושלם. כל פעם שהחלה התקוטטות כלשהי, פנו השלושה לרב שמחה וביקשו שיברר ויפסוק מה לעשות בעניין. כך היה במשך שבועות רבים. 

ערב אחד, פנה דוד לחבריו ואמר להם: "נראה לכם הגיוני שאנחנו משלמים כמעט מדי יום סכום כסף לרב שמחה כדי שישכין שלום בינינו? הרי אנו מפסידים כך הרבה יותר כסף מאשר אם היינו ממשיכים בקטטות הרגילות שלנו. מצד שני אנחנו גם לא רוצים שניענש בידי שמים על הרמאויות שאנחנו עושים אחד כלפי השני. אני מציע שנמחל מראש זה לזה וכך נוכל להמשיך למשוך לקוחות זה מזה ולהמשיך לשקר לקונים שלנו לגבי טיב הסחורה של האחרים." חיים ושמואל שמעו את הדברים והבינו את ההגיון שבדבר. פנו השלושה לרב שמחה ושאלו אותו האם ניתן למחול מראש על התנהגות קלוקלת שכזו אחד כלפי השני?

שמע רב שמחה את הדברים וענה שמכיוון שהוא נגוע בדבר, שהרי הוא מרוויח יפה מכל המחלוקות שביניהם, הוא אינו יכול לפסוק בעניין.

לפיכך שאלה זו נשלחה לבעל החוות יאיר.

האם מותר לשלושת הסוחרים למחול מראש על התנהגות מקולקלת זה כלפי זה וכך להמשיך לזלזל אחד בשני? האם המחילה מראש היא מועילה?

תשובת החוות יאיר: 

מה שהחבורה הזאת עשו אחד לשני עד עכשיו היה רע. הרעיון החדש להסכים אחד לשני להמשיך כך הוא יותר גרוע. כמה טעמים בדבר:

• כאשר ההרגלים האלה יעשו כהיתר, המריבה רק תלך ותגדל, ויהיה יותר חילול השם. 

• בעלי משא ומתן אחרים ילמדו מכם ובזה אתם לא רק חוטאים אלא גם מחטיאים אחרים.

• גם אם דעתם למחול אחד לשני באופן עקרוני, וודאי שלא על כל דבר הם מוחלים, ועל כל השגת  גבול שתהיה ביניהם יוכל אחד לומר לשני "על זה לא היה דעתי למחול".

מעבר לכל הטעמים האלו, המחילה לא תועיל כלל, מכיון שאין אפשרות למחול על איסורים של התורה. אמנם אדם יכול למחול על כסף שחייבים לו, אבל אין זה ביד המוחל לאפשר לחבירו לגנוב ממנו, מכיוון שזהו מעשה שאסור מהתורה. (החוות יאיר מביא כמה ראיות לדבר. בין השאר הוא מביא את ההלכה בתחילת הלכות גניבה (סימן שמח) שאסור לגנוב מחברו על מנת לשלם לו כפל, אף שבוודאי הנגנב מוחל. הוא מוסיף שמן הסתם גם אנשי דור המבול מחלו אחד לשני מרוב הגניבות ואף על פי כן נענשו. הרב אשר וייס העיר על זה בבדיחותא שקשה להאמין שדור המבול היו צדיקים כאלה כמו החברה הקדושה הזאת, אבל הדין מסתבר מאד.  

לסיכום : אסור לעשות כן והמחילה לא תציל אותם לא מדיני שמים וגם לא מדיני אדם.              

*****

"שפך דם האדם באדם דמו ישפך"

פחד מוות

שאלה מעניינת ומצערת הגיעה לשולחנו של המהרש"ל לפני כארבע מאות וחמישים שנה. 

יהודי אמיד בשם ר' יצחק יצא לדרך בספינה עם עוד קבוצה של אנשים שרובם היו גויים. לר' יצחק היה משרת יהודי בשם ראובן. ראובן כנראה לא היה מורגל במידות ודרך ארץ והתחיל להשתולל בספינה ולהסתכסך עם הנוסעים האחרים. יום אחד בעט ראובן באחד מנוסעי הספינה הגויים.

אצו רצו קבוצת הגויים לר' יצחק וצעקו עליו שאם לא יטפל בראובן ויעניש אותו כהוגן יידאגו הם להענישו. הבין ר' יצחק שעליו להענישו כדי להרגיע את הגויים הזועמים. מיד קרא למשרתו, אך הלה לא שעה לקריאתו החל לרוץ ולברוח בפחדו מר' יצחק אדונו. מיד ביקש ר' יצחק מאיוון, אחד הגויים שבספינה, לעזור לו לתפוס את ראובן. כעת החל ראובן במרוצה פראית, ומרוב פחד ובהלה, לא שם לב למיקומו בספינה ונפל מהמעקה הישר לים וטבע ומת.

ר' יצחק חש אשמה, שבגללו נהרג יהודי והרגיש שצריך כפרה. בינתיים הוא צם כבר כמה ימים במטרה לכפר על כך וניגש למהרש"ל בשברון לב בבקשה שיורה לו דרכי תשובה כיצד יכפר על האסון שקרה בגללו.

תשובת המהרש"ל:

חס וחלילה להצריך את ר' יצחק לכפרה כלשהי. 

אמנם הגמרא אומרת (סנהדרין צ”ה ע”א) שדוד נענש בעונשים קשים על מנת לכפר לו מה שנהרגו בגללו נוב עיר הכהנים, דואג, אחיתופל, שאול ושלשת בניו בזמן שדוד ברח משאול, ולא התכוון כלל שיהרגו אנשים, וזה לא היה אשמתו בכלל. אך כאן הדבר שונה משתי סיבות:

1. היה על ראובן להיזהר בזמן שברח ועליו מוטלת האחריות לראות לאן בורח.

2. ר' יצחק ניסה להציל את ראובן מידי הגויים הכועסים. ואין להענישו על ניסיון הצלה. אם נאמר לו שהוא צריך כפרה, זה עלול לגרום שאנשים לא ירצו להציל אחרים. לכן יש להחרים רב שיאמר לר' משה יצחק שהוא צריך איזו שהיא כפרה.