אמור - ל"ג בעומר תשע"ח

"וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו"(כג,ג)

האם להדריך את הנהג שנוסע בשבת?

צהרי שבת. דני בדרכו לשיעור תורה בבית הכנסת הסמוך למקום מגוריו. 

לפתע עוצרת מכונית באמצע הכביש, החלון נפתח והבחור שבתוך הרכב קורא לדני "אחי, אולי אתה יכול לומר לי איך מגיעים לרחוב ביאליק 10? אני כבר שעה מסתובב פה ולא מוצא את הבניין!"

דני מחייך לעצמו, תמיד מסתבכים האנשים שמנסים להגיע לרחוב ביאליק. אך מה יעשה- האם הוא יכול לומר לבחור כיצד לנסוע? הרי הבחור יחלל שבת בגללו? או שמא הבחור ממילא נוסע, ואני רק אקצר לו את הדרך?

האם מותר לדני לכוון את הבחור שנוסע בשבת?

תשובה: 

הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל והרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל:

אף שבדרך כלל אסור לסייע לעוברי עבירה, במקרה שלנו עדיף להדריך את הנהג על מנת שיגיע ליעד בדרך הקצרה ביותר וימעט בחילול שבת.

אמנם בשביל שלא יהיה חילול ה' יש לומר לו בלשון הזה: "היום שבת קדש ואסור לנסוע, אך כדי לצמצם את חלול השבת אני מודיע לך שעליך לנסוע למקום פלוני". אין זה נחשב כמסייע לו לעבור את העבירה, אלא זה נחשב שהוא מציל את הנהג מאיסור גדול יותר . 

לעומתם סובר הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (בעל ה"ציץ אליעזר") שלא ידריך את הנהג משום שאין לתת יד לפושעים. לא מוטל עלינו להציל את הנהג מהעבירה, שהרי הוא חוטא במזיד, ועל כיוצא בזה נאמר "הלעיטהו לרשע וימות" (ראה בבא קמא סט.). 

בנוסף, על ידי זה שמסייעים לו לעבור את העבירה הוא יתרגל יותר בעבירה. 

ועוד טעם שאין להדריך את הנהג הוא שיש בזה חילול השם שהוא מסייע לחילול שבת. ואף אם יאמר לו "היום שבת ואני רק אומר לך בשביל שתיסע פחות", זה לא יתקן כלל את החילול השם, והנהג הנוסע יקבל זאת בלעג, וגם הרואים יחשבו שלא איכפת לו מאיסור שבת.

סיכום:

לדעת הרב אויערבך והרב סולוביצ'יק יש להדריך את הנהג ולכוונו בדרך הקצרה על מנת למעט בחילול שבת, ולדעת הרב וולדנברג אין להדריך אותו.

*****

ונביא סיפור בעניין דומה על הרב אריה לוין זצ"ל:

הדילמה - "איש צדיק היה" / שמחה רז

באחד מערבי השבת, לאחר הדלקת-נרות, פוסע רבי אריה בניחותא, בדרכו לבית-הכנסת.

ניגש אליו יהודי כשבפיו סיגריה דולקת ושואלו: "אולי יודע אתה היכן מצוי מלון פלוני?"

היסס ר' אריה, הכיצד יהלך בשווקיה של ירושלים כשלצידו יהודי המעשן בפרהסיה ערב שבת בין השמשות? מאידך גיסא, הן יהודי זה, זר הוא בירושלים ומתחבט במציאת קורת גג, הכיצד יניחו לנפשו?

החליט ר' אריה ללכת עמו כיברת דרך ולהביאו לפתח מלונו. הלכו שניהם יחד, זה לצד זה, אחד שקומתו מצומצמת וזקנו לבן ולבושו שבת, ואחד גבוה ותקיף, כולו חולין. אין ר' אריה מעיר לו בדבר עישון הסיגריה, אלא שאל הוא לשלומו ולהרגשתו ומדגיש בפניו כי מקוה הוא שיהנה מביקורו כאורח בעיר-הקודש.

האורח שהילך עם הרב, הרגיש במצבו המגוחך, וכשהגיע למלונו, הסתכלו זה בעיני זה. השליך האיש את הסגריה שהחזיק בידו ופנה לר' אריה בהתרגשות ואמר: "רבי, איני דתי, אף עקשן אנכי, ומעודי לא נכנעתי לאדם, אולם אתה 'שברת' אותי. בפניך, רבי, יש לי דרך-ארץ. זה עתה השלכתי את הסגריה מפי, וקבלתי על עצמי לא לעשן בשבת קודש..."

*****

נתקע בחנות בגדים בל"ג בעומר

(מעובד מתוך חשוקי חמד בכורות לא,ע"ב) 

יוסי החתן עסוק מדי יום בארגון העניינים לקראת חתונתו ההולכת וקרבה.

יום אחד, היה זה ערב ל"ג בעומר, הלך יוסי לקנות חליפה לחתונתו. נכנס לחנות בגדים והחל במדידת החליפות השונות.

בעודו נאבק עם חליפה שהיתה מעט קטנה ולוחצת, הכריז בעל החנות שהוא סוגר את החנות כדי ליסוע למירון. אולם יוסי, שהיה בתוך חדר ההלבשה, לא שמע את הדברים והמשיך למדידת החליפה הבאה שהיתה מעט גדולה יותר. יוסי הביט בראי והיה מרוצה ממראהו.

הוא יצא מחדר ההלבשה כדי לקבל חוות דעת, אך לתדהמתו גילה שאין איש בחנות. החנות סגורה, האורות מכובים, ואין ביכולתו לצאת כלל! מיד רץ לדלת החנות והחל דופק ומסמן לעוברים ושבים ברחוב שיעזרו לו. הללו ניסו לאתר את בעל החנות, אך ללא הועיל.

נראה היה שיוסי יישאר לכוד בחנות עד שיבוא בעל החנות ויפתח.

ביאושו, חשב יוסי לנפץ את דלת החנות, וכך יוכל לצאת לחופשי. לאחר כמה שעות, בהם הרחוב הלך והתרוקן, והצמא והרעב החלו להטריד את יוסי, החליט לקחת גורלו בידו ולעשות מעשה.

יוסי לקח כסא והחל דופק על דלת החנות. לאחר כמה מכות חזקות הדלת התנפצה ויוסי יצא במהירות לביתו לשתות ולהרגע.

לאחר מכן, החלו לתקוף אותו ייסורי מצפון.

האם נהג כשורה בשבירת הדלת? האם היה עליו לחכות לילה שלם בתוך החנות הקטנטנה ללא אוכל ומים?!

תשובה:

הרב יצחק זילברשטיין: 

יתכן שמן הדין מותר היה לו לפרוץ ולצאת.

ניתן ללמוד זאת מהמבואר במסכת בבא קמא (דף כח ע"א), שאם מילא אדם את חצר חבירו כולה בחביות, מותר לבעל החצר לשבור אותם על מנת לעבור. 

והנה כתבו התוספות (שם ד"ה משבר) שכאשר מילא אדם בחביותיו את חצרו של בעל הבית, אף על פי שיכול בעל הבית להרימם ולסדרם זה על זה, באופן שיוכל לצאת מבלי לשברם, מכל מקום לא הטריחוהו לסדרן, ויוכל לשבר ולצאת. וביאר החזון איש (ב"ק סימן ד סק"ג), שכוונת התוס' היא, שבטורח מרובה לא חייבו את האדם, אך בטורח מועט חייב לסדר את החביות, אף על פי שחברו עשה שלא ברשות. 

וביאר החזון איש שכאשר מילא חברו את חצרו בחביות שלא ברשות, אם לא יהא רשאי בעל החצר לשברם דרך הילוכו, הרי לא ניתן להתנהל כך בחברה ('לא שבקת חיי'), ולכן מותר לשבור את החביות מבלי לטרוח בסידורן.

וכאשר נבוא לדון במקרה שלנו, בעל החנות נהג ברשלנות, לפי שהיה עליו לוודא שאינו נועל את החנות כאשר מישהו בפנים, וממילא מותר ליוסי לשבור את הדלת. אך מצד שני, סברתו של החזון איש- שחברה לא יכולה להתנהל כך- לא קיימת במקרה זה, שהרי בודאי אף בעל חנות לא יעז לנהוג כן, ואולי יוסי היה צריך לטרוח ולהמתין עד לפתיחת החנות.

ועל כל פנים יתכן שלהמתין כל הלילה [בפרט ללא אכילה ושתיה, וללא מקום ראוי לישון], זו טירחה מרובה, ומן הדין רשאי לפרוץ את הדלת, וצ"ע. 

נוסיף שאף אם מותר לשבור את הדלת, לאחר שפרץ את הדלת, עליו לדאוג שלא יכנסו גנבים לחנות, מדין 'השבת אבידה', ולכן ינסה לאתר את בעל החנות, או להודיע למשטרה.

לסיכום - יתכן ומותר היה ליוסי לשבור את דלת החנות.

שבת שלום!