"ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות.." – מפרשה זו אנו למדים שאסורו הוא אפילו אם האיש שדיבר עליו לשון הרע הוא איש ענו ושפל רוח, ואינו מקפיד על מה שדיבר עליו, שלכך נסמך הפסוק והאיש משה ענו מאד.
(שמירת הלשון ח"ב, על פרשת בהעלותך)
מחילה על לשון הרע
יוסי ודודי הם חברים טובים עוד מימי הגן. לכל מקום הם הולכים יחד וכולם מסביב יודעים זאת. שניהם בדחנים מבטן ומלידה, ובדיחות קולחות מפיהם בקצב מעורר התפעלות. כל כך דומים היו השניים, מלבד הבדל אחד – הגובה. קומתו של יוסי התנשאה לגובה 2.10 מטר, כמעט פי שניים מגובהו של דודי!
הדבר קרה ביום שלישי בצהריים, בזמן שכולם התיישבו לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל של הישיבה התיכונית. כבכל יום הבדיחות יצאו מפיהם של השניים והחברים סביבם פרצו בצחוק קולני.
תוך כדי דיבורים והתבדחות זרק דודי ליוסי : "תגיד, יוסי בגובה שלך יש בכלל חמצן?" יוסי לא נשאר חייב והשיב לו מיד: "ואתה כל כך נמוך, תזהר שלא ירמסו אותך". החברים מסביב התגלגלו מצחוק ויוסי ודודי טפחו זה לזה על הגב בחיבה. לפתע קם שמוליק, אחד החברים ואמר: "לא נעים לי להפריע פה בצחוקים אבל בדיוק היום למדנו בהלכה יומית שלצחוק אחד על השני זה לשון הרע מוחלט. נראה לי שכדאי להפסיק".
החברים השתתקו, אך יוסי ודודי ענו כמעט במקהלה: "אל תדאג אחי, אנחנו כבר דאגנו לבעיה הזאת. עשינו הסכם שאנחנו מרשים ומוחלים אחד לשני על הירידות והצחוקים. באמת, שאנחנו נהנים ולא לוקחים את עצמינו קשה." סיימו השניים בטפיחות נוספות.
האם מותר לשניים לעשות הסכם כזה שבו הם מוחלים אחד לשני על ההתבדחויות, וכך לא ייחשבו הדברים כלשון הרע?
תשובה:
הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א:
אין היתר לדבר לשון הרע ומחילה לא תעזור. עצם הדיבור של לשון הרע הוא איסור, מעבר לפגיעה בחבר.
אמנם מסופר בספר תנועת המוסר (חלק א עמוד 119) שרבו של הרב ישראל מסלנט, הרב זונדל מסלנט העמיד אנשים מיוחדים שישתדלו להמעיט דמותו בעיני הבריות, ובכל מקום שישמעו שמדברים בשבחו יבטלו הם את דבריהם.
ולכאורה היה מקום ללמוד מסיפור זה שמועילה מחילה של אחד להתיר לחבירו לדבר עליו לשון הרע.
אולם אין ללמוד הוראה כללית מסיפור זה, משום שהרב זונדל מסלנט היה אדם גדול וצדיק ומרוב ענוותנותו ניסה למעט את כבודו בעיני הבריות, והיה בזה תועלת גדולה, אבל בענייננו למה שיהיה מותר להם למחול אחד לשני לדבר עליהם לשון הרע? למה לעשות שטויות כאלו?
לסיכום: אסור להם לספר לשון הרע אחד על השני, גם אם נתנו רשות זה לזה.
(מקורות למעונינים:
בספר 'מסורת משה' נשאל הגאון הרב משה פיינשטיין אם מועילה מחילה בלשון הרע והשיב שלא מועילה ואסור, מכיוון שאפילו אסור לאדם לדבר על עצמו לשון הרע, א"כ כיצד יתיר לחברו לעשות מעשה שהוא עצמו אסור לעשותו.
ובקונטרס 'אורות הרמב"ם', בתוך הספר "לאורו" מאת הרב יעקב הלוי פילבר, מובאת הערה של מרן הראי"ה קוק שמעיר על דברי הרמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ז - שכתב הרמב"ם "מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל". העיר הרב קוק - צריך עיון, דהרי סיפור בגנות הוי לשון הרע ואסור מן התורה ואיך כתב הרמב"ם עניין זה על תלמיד חכם, הרי לכולם זה אסור? ויש לחקור אם אחד מוחל לחבירו ומתיר לו לספר עליו לשון הרע, אם מותר? אם נאמר שזה דומה למה שמובא בגמרא "שבור את רגלי ותהיה פטור" ונפסק שאם הוא ישבור את רגלו יהיה חייב, או שמא דוקא על ראשי אברים אין אדם מוחל, אבל על כבודו פעמים שמוחל שפעמים גם כן מוחל בעלבונו משום כפרה. ויש לומר שתלמיד חכם גם באופן הזה לא יספר בגנותו כלל. עד כאן דברי הרב קוק.
ובספר 'זה השלחן' לגאון הרב שריה דבליצקי שליט"א כתב שיש להוכיח מהסיפור הנ"ל על הרב זונדל שמותר למחול לחבר לדבר עליו לשון הרע ולבסוף הסיק שיש לחלק בין דיבור של גנאי וזלזול שאסור לבין להחסיר ממעלותיו שמותר.
ועיין בספר 'חפץ חיים שיעור יומי' בסוף הספר הערה 17, דעת החפץ חיים בעניין זה, ועיין בציטוט שהבאנו למעלה.)
*****
לשון הרע להרגיע את הבחורה
רחל היתה בעיצומם של פגישות עם שלמה. השניים נפגשו כדי לבדוק האם מתאימים הם להנשא ולבנות יחדיו את ביתם. לאחר שבועות רבים רחל הרגישה שמצאה את הבחור שברצונה להתחתן איתו. אולם, שלמה החליט אחרת. שלמה החליט שאינו מעוניין להתחתן איתה והשניים נפרדו.
רחל היתה מאוכזבת ושבורה. היא הרגישה כל כך עצובה שהרי כל כך רצתה להתחתן עם שלמה. עבר שבוע, עברו שבועיים ורחל לא הפסיקה לבכות. משפחתה וחברותיה ניסו לשמחה, אך לשווא. רחל מסרבת להנחם.
לאחר כשלושה שבועות, ביקשה חנה, אחת החברות לשוחח עם רחל. "תראי רחל, חברתי האהובה, שמעתי שאת מאוכזבת ועצובה מהסיפור עם שלמה. יש לי משהו לספר לך שאני בטוחה שאחר כך לא תהיי עצובה כל כך." "לא נראה לי שתצליחי לשמח אותי" ענתה רחל, "אבל אני בהחלט מסוקרנת לשמוע". "שמעי," אמרה חנה, "אתמול שמעתי ידיעה אמיתית ביותר, ששלמה הוא לא כזה מדהים כמו שחשבת. את יודעת ש..." וכאן החלה חנה לספר סיפורים אמיתיים ששמעה מכלי ראשון על שלמה. הסיפורים, כפי שאמרה בתחילה, לא היו נעימים כלל והעידו על מידותיו הרעות של שלמה.
"אמאלה, תודה שסיפרת לי את זה" אמרה רחל, "מזל שה' דאג לי ולא התחתנתי עם אדם נורא כל כך"!
האם היה מותר לחנה לספר את הדברים (האמיתיים) על שלמה, שהם לשון הרע, בכדי לעודד את רוחה של רחל? או שמא אין היתר לספר לשון הרע גם כאשר רחל לא מוכנה להנחם בשום דרך אחרת?
תשובה:
הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א:
ודאי שחנה עשתה שלא כדין ועברה על איסור של לשון הרע. לא זו הדרך לעודד אותה. אם היא רצתה להסביר לה שהוא לא החתן המתאים עבורה היא יכלה לומר לה שהיא יודעת שלא היתה התאמה וכדומה.
אמנם בספר חפץ חיים (כלל י, סעיף יא, בהערה) כתב שיתכן שאדם שדואג בליבו על איזה עניין ובכוונתו בסיפורו להפיג את דאגתו וכוונתו לתועלת, שמותר לו לספר לחבירו דברי גנאי על אחר. ולכאורה יכולנו לומר שגם בענייננו כוונתה לתועלת להפג את דאגתה של רחל.
אבל באמת המקרים לא דומים. מה שהחפץ חיים דיבר זה במקרה שעל ידי שהמספר מספר את סיפורו הוא מפיג את הדאגה מליבו, שעל ידי עצם הסיפור הוא מוציא החוצה את הדברים שמעיקים עליו, אבל אין היתר למישהו אחר לספר לשון הרע להפיג את צערו של השומע. וכיון שחנה המספרת לא היה לה צער אין היתר לספר. מה עוד שהיא יכלה לומר באופן אחר בלי לשון הרע.
הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א אף הוא סבור שהיה אסור לחנה לספר את הדברים שיש בהם לשון הרע, ועוד שהדברים יכולים לעבור לאחרים ולפגוע בשלמה.
הרב נבנצל הוסיף שהוא לא מבין את ההיתר של החפץ חיים, שהרי בסופו של דבר יש כאן לשון הרע, ואסור לדבר לשון הרע אף אם זה עוזר לו להפיג את צערו.
לסיכום: אסור היה לחנה לספר דברי גנאי אפילו שכוונתה היתה לתועלת, לשמח את רחל.
